מי שראה את ניצחון הנטס על הקליפרס אמש ראה את המאמן המצליח ביותר בבועה, ג'ק וון. הוא לא רק הפך את הנטס החסרה לקבוצה לוחמת שאיש לא יאהב לפגוש, הוא גם קנה את מקומו כמאמן הקבוצה לשנים הבאות כי הוא, בינתיים, רק 'מאמן זמני'. השחקנים מתים עליו ללא יוצא מין הכלל והשאלה היחידה היא אם קווין דוראנט וקיירי אירוינג ירגישו שיש לו את המוניטין הדרוש לאמן קבוצה שהם משחקים עבורה.

אם לא, שיושיב את השניים על הספסל. הקבוצה הצעירה אמש שיחקה כדורסל מצוין ממש מתחילה ועד הסוף.

מאמן הסאנס מונטי ויליאמס הוא שני קרוב, והסיבה היחידה שהוא שני ולא ראשון היא שהסאנס כמעט הגיעו אל הבאר אבל לא שתו ממנה. כמובן שהוא התחיל הכי רחוק שאפשר מהבאר, אבל כפי שהפילוסוף , איש-הרוח, והוגה הדעות של האתר שמעון -הלא הוא הקוריוז – יכריז ברמה "SHOW ME THE MONEY".

מאמן שלישי שהעונה עבר מטמורפוזה שלמה – נפשית, מנטלית, ואפילו פיזית – כשהפך את אוקלהומה סיטי ת'אנדר ליחידה לוחמת ומצויינת, הוא בילי דונובן.

ואני מזכיר כאן שוב שאותה בחרתי כבר לפני חודשיים כאלופת המערב (וללא קשר, במייק פורטר ג'וניור כ'הדבר הבא')

בילי דונובן היה בין הטובים במאמני המכללות, ועתה ללא דוראנט, ווסטברוק, והארדן, ישנה לו קבוצה צעירה שמזכירה קבוצת מכללה, עם נפש 'מכללה'. אפילו וותיקים כסטיבן אדאמס ודנילו גלינרי, ועכשיו אנדרה רוברסון שחזר – מתאימים למכללה יותר מאשר לאלופת NBA. הם מבוגרים-צעירים. שובבים. ואז יש את כריס פול שמשחק, אולי, את הכדורסל הטוב ביותר בחייו שהוא מאמן הקבוצה לא פחות מדונובן, ולזכותו הגדולה של דונובן, הוא נותן לזה יד חופשית. זה בדיוק כמו שהיה פעם עם קייסי ג'ונס או ג'ימי רוג'רס ולארי בירד.

מייק בודנהולצר, דוק ריברס , ופרנק ווגל היוו עבורי אכזבה מסויימת, אבל הבה נחכה לפלייאוף כששלושתם יוכו חזק בישבן.